בס"ד
פירוק הקבוצה (עונת 2001/02):
מתוך כתבתו של סיימון קופר:
"פירנצה יכולה להירגע - מצאתי את הפתרון והשגתי את הכסף. פיורנטינה ניצלה. ב-1 באוגוסט אפילו ההתאחדות תיווכח לדעת שאני צודק ותרשום אותנו לליגה".
הביטחון שהפגין הנשיא לשעבר של פיורנטינה, ויטוריו צ'קי גורי, בזמן שהמועדון שלו עמד בפני פשיטת רגל, לא הצליח להשיב את אמונם של השחקנים, האוהדים והעיר.
כולם כבר שמעו את ההבטחות הללו בעבר. כן, אדוני הנשיא לשעבר, אנחנו מאמינים לך - שלחת את הצ'ק בדואר. חבל שהוא מעולם לא הגיע.
כיום, כשגורי שקוע בחובות כבדים, קשה להאמין שלפני קצת יותר משנה, סילביו ברלוסקוני היה המתחרה העיקרי שלו בשוק הפקת והפצת הסרטים באיטליה.
גורי, שירש את עסקי הקולנוע מאביו, צבר במשך השנים מוניטין, פרסים והצלחות בינלאומיות בזכות סרטים כגון "מדיטראנו", "הדוור" ו"החיים יפים". אבל החיים כבר לא כל כך יפים, לפחות לא אלו של גורי או של אוהדיה המעונים של פיורנטינה.
המפיק איבד את כל רכושו, וכל מה שנותר לו הוא להגיע לשימועים בנוגע לפשיטת הרגל ולהמתין לחקירות פליליות שמצפות לו.
במקום למכור את פיורנטינה, נשאר גורי נאמן למילתו ולקח עימו את הקבוצה לתהום, כשאיש אינו מצליח להבין את מניעיו.
בסופו של דבר, מותה של פיורנטינה התקבל באנחת רווחה אחרי מחלה ארוכה וסדרה של נסיונות הצלה חסרי סיכוי, שרק הוסיפו לסבלם של אנשי פירנצה.
מעבר לכך, הדרך היחידה שבה יכול לעיתים הנשא להפטר מהטפיל היא מוות.
פחות מ-24 שעות אחרי שה"מפלצת מפירנצה" הבטיחה לאוהדים להציל את המועדון בעזרת מכירת בית קולנוע גדול ברומא, נסתם הגולל על פיורנטינה, בשל גירעון של 22 מיליון דולר.
העלילה הייתה כל כך מפותלת, עד שהיא הייתה יכולה להתאים לאחד מסרטיו, אבל לסרט הזה לא היה סוף טוב: האב החורג עינה באיטיות את הגיבורה, עד שזו מצאה לבסוף את מותה.
הקשר הפשיסטי:
הצרות החלו בשנת 2000: שמועות עקשניות טענו כי שחקני הקבוצה לא קיבלו את משכורתם בקביעות, ומכירתם של פרנצ'סקו טולדו ושל רוי קושטה, שנה אחרי עזיבתו של גבריאל בטיסטוטה, איששה את החשדות בדבר עומק המשבר.
עד מהרה דמותו של צ'קי גורי כבר לא נראתה במרכז תא הכבוד במשחקי הבית של הקבוצה, בגלל מבול הקללות שהוטח לעברו מכל פינה באיצטדיון 'ארטמיו פרנקי'.
נשיא פיורנטינה, סנטור לשעבר, נכלא בין קירות ביתו המפואר ברומא והיה נמצא תחת שמירה של שומר חמוש 24 שעות ביממה.
גאטנו לודה, אחד ממנהיגי יציע האוהדים השרופים של הקבוצה, ה"קורבה פיסולה", סיכם את הכעס בקרב האוהדים ואת הייסורים שמהם סבלו בשל התמוטטות מועדונם האהוב: "צ'קי גורי יודע שלא ניתן לו את העונג, ולא נזיל אפילו דמעה בודדה, אבל הוא גם יודע שלעולם לא יוכל לחזור לפירנצה, אפילו לא כדי להניח פרח על קברה של אימו".
עם זאת, על אף שדומה כי הכעס של האוהדים לא יודע גבולות, הוא גם מנותב לאפיקים מעשיים יותר, המהווים הוכחה לכוחה של מסורת הכדורגל בעיר.
המרקיז לואיג'י רידולפי, מייסד פיורנטינה והאיש ששימש כנשיא המועדון הראשון ב-1926, ודאי מתהפך בקברו.
רידולפי שם את הספורט בפירנצה בראש מעייניו ואף ייסד את הקבוצה במטרה לשים את העיר על מפת הסירייה A.
כמנהיג המקומי של המפלגה הפשיסטית, הוא היה בעמדה שאפשרה לו להצליח במשימה.
לפי רידולפי, לפירנצה חייבת להיות קבוצה בליגה הראשונה, והמורשת שלו מהדהדת בקול חד וברור גם אחרי 76 שנה.
אבל את תפקיד האיש החזק ממלא הפעם לא מנהיג פשיסטי אלא ראש העיר המכהן, לאונרדו דומניסי, כך שחזרתה של העיר לצמרת עלולה לקחת הרבה יותר זמן.
עם זאת, מותה של פיורנטינה היה צפוי, והעבודה על תוכניות השיקום החלה זה מכבר.
מעט אחרי שנאסר על פיורנטינה לשחק בסירייה B בשל הקשיים הכספיים - צעד שבפועל הביא לחיסולה של הקבוצה - קמה מהקבר "פיורנטינה 1926 פלורנטיה".
הקבוצה החדשה הוקמה ע"י קבוצת ניהול בראשות דומניסי, שנחוש בדעתו לשמור על זיקה בין העיר לקבוצה, תוך הקצאת חלק קטן ממניותיה לאוהדים.
חזרתו של המועדון בכסות חדשה אישרה את דבריו של סטפנו סרטוני, מנהיג אחד מארגוני האוהדים הבולטים ביותר ב'קורבה פיסולה': "אנחנו אמנם זועמים בעקבות ההתרחשויות האחרונות, אבל הם לא יכולים לחסל את פיורנטינה, משום שזה יהיה כמו לחסל את פירנצה כולה".
הקריסה והכתם:
כשאנג'לו די ליביו ונונו גומש שמעו את החדשות המרות על פטירתו של המועדון, הופיעה בעיניהם לחלוחית.
החלוץ הפורטוגזי נשאל אם ברצונו להעביר מסר לצ'קי גורי, וזו הייתה תשובתו: "מסר לצ'קי גורי? הוא לא ראוי לכך, אין לי מה לומר לו. הוא השתין על העיר, על הקבוצה ועל השחקנים במשך תקופה ארוכה מידי".
גם ג'יאנקארלו אנטוניוני, קשר העבר האגדי של הקבוצה, התקשה להאמין כי הוא מתבקש להגיב על מותה של קבוצתו האהובה: "זה כאילו שפירנצה תיאלץ לוותר על אחת מהכנסיות העתיקות שהפכו לסמליה".
על אף שלפי הדעה הרווחת האשם היחידי בקריסתה של הקבוצה הוא גורי, טוען אחד מקודמיו של אנטוניוני בגופייה מס' 10, ג'יאנקארלו דה סיסטי, כי האשמה היא קולקטיבית: "זהו יום שחור, אבל איש מאיתנו לא עשה מספיק. המצב החמור של הקבוצה דרש התארגנות קולקטיבית של כולנו".
במידה מסוימת, דה סיסטי צודק. לפחות חלק מהאשמה רובץ על כתפייה של של האומה כולה, שלא נקפה אצבע בזמן שאחת מהקבוצות הבולטות ביותר של הספורט הלאומי שלה - הכדורגל - גוועה לאיטה.
השורשים העתיקים ביותר של הכדורגל האיטלקי נמצאים בפירנצה.
הסימפטיה לקבוצה ברחבי איטליה בעקבות הארועים הייתה אמנם חזקה, אבל לעתים היא נשמעה מזוייפת ומאולצת.
רק עכשיו, אחרי שגורלה של פיורנטינה כבר נחרץ, מתחילים רבים להפנים כי סגירתה של קבוצה שזכתה פעמיים בתואר אליפות סירייה A, וניצחה 3 עונות לפני הנפילה במסגרת ליגת האלופות הן את ארסנל והן את מנצ'סטר יונייטד, היא בבחינת כתם על כל הכדורגל האיטלקי.
נשיא רומא, פראנקו סנסי, הוביל את הקריאות לסיוע לעיר הפצועה: "אני רותח מזעם. אנחנו חייבים לעשות משהו כדי שלפירנצה יהיה ייצוג בליגה המקצוענית", אלא שאף אחד לא יודע מהו אותו "משהו".
אפילו אדריאנו גליאני, נשיא הסירייה A, סגן נשיא מילאן ויד ימינו של ברלוסקוני, הזיל מעט דמעות תנין.
"ליגה בלי פיורנטינה תהיה הרבה יותר ענייה, מכל הבחינות", אמר.
מצד שני, גליאני לא ממש יודע עוני מהו, והאמירה שלו לא הייתה חפה מאירוניה, לאור העובדה שממש באותו שבוע החתימה מילאן את ריבאלדו היקר.
מהלכים כגון אלו דירדרו את המצב הכלכלי בכדורגל האיטלקי, ותרמו רבות לפטירתן של פיורנטינה ושל קבוצות אחרות.
הקבוצות הגדולות קונות שחקני רכש יקרים שהן לא ממש צריכות וממשיכות לבזבז כספים על ימין ועל שמאל, בזמן שהקבוצות הקטנות יותר נאלצות להשתתף במרוץ הרכש כדי לשרוד.
התוצאה הבלתי נמנעת היא קריסה כלכלית.
הסרטן הולך הביתה:
הכסף, הניסיון ורוח הנעורים אמורים להיות מרכיבים מרכזיים בדרך הארוכה של פיורנטינה חזרה ממעמקי ליגת סירייה C2 לסירייה A הנכספת.
הצעד הראשון של דומניסי, עם מינויו לנשיא המועדון החדש, היה לבקש מאנשי עסקים מקומיים לסייע לקבוצה.
לא מפתיע אפוא לגלות כי הבעלים החדשים של הקבוצה הוא דייגו דלה ואלה, יצרן נעליים מקומי ששילם 7.5 מיליון יורו תמורת 81 אחוז ממניות הקבוצה.
קשה להאמין, אבל לפי השמועות, גם צ'קי גורי בכבודו ובעצמו, שמצבו הכלכלי השתפר לאחרונה במעט בעקבות מכירת אולמות משחקים ברומא, הביע עניין ברכישת הקבוצה.
בהתחשב בתוכן המכתב שתלו אוהדי הקבוצה על דלת המשרדים של איי.סי פיורנטינה, ההחלטה שקיבל דומניסי לדחות את ההצעה הייתה קלה במיוחד. "ויטוריו, היית הסרטן של פיורנטינה", נכתב על הדלת. "אכלת אותה מבפנים".
המהלך הראשון והמשמעותי ביותר של דלה ואלה לקראת יישום התוכנית לחזור לקדמת הבמה היה השתלטות על מחלקת הנוער המשובחת של איי.סי פיורנטינה.
בכלל, ההחלטות הראשונות של דלה ואלה נראו נבונות.
כמו הנשיא הראשון של הקבוצה, רידולפי, הוא ניסה לאחד את העיר סביב הקבוצה.
שוער העבר, ג'ובאני גאלי, מונה ליד ימינו ולאחראי על הצד המקצועי, והחתמתו של שחקן העבר הבינלאומי פייטרו ויירקובוד לתפקיד המאמן, העידה על יכולת השכנוע וההבטחה שגלומה בדלה ואלה.
השאפתנות של דלה ואלה כבשה את ליבם של אוהדי פיורנטינה, שגילו התלהבות נוכח לידתה מחדש של הקבוצה.
15 אלף מהם, מספר חסר תקדים בליגה הרביעית, תירגמו את התמיכה לרכישת מנויים עונתיים.
אלה שנטשו את הקבוצה בימי צ'קי גורי חזרו באלפיהם, והם כבר סימנו את ה-3 באוגוסט כ"יום העצמאות" החדש של פיורנטינה.
בתמורה לאהבתם, היו לאוהדים רק שתי בקשות צנועות: ש"פיורנטינה 1926 פלורנטיה" תמשיך לשחק בצבע המסורתי שלה, ויולה (סגול), ושהמועדון ישמור על הסמל שלו.
עוף החול יכול לקום לתחייה ולהתעופף שנית, ויטוריו צ'קי גורי יכול להתנצל על חטאיו, וחשוב מכל, לואיג'י רידולפי יכול לנוח על משכבו בשלום. היורשים שלו יחזירו את פירנצה למפה.
"פירנצה יכולה להירגע - מצאתי את הפתרון והשגתי את הכסף. פיורנטינה ניצלה. ב-1 באוגוסט אפילו ההתאחדות תיווכח לדעת שאני צודק ותרשום אותנו לליגה".
הביטחון שהפגין הנשיא לשעבר של פיורנטינה, ויטוריו צ'קי גורי, בזמן שהמועדון שלו עמד בפני פשיטת רגל, לא הצליח להשיב את אמונם של השחקנים, האוהדים והעיר.
כולם כבר שמעו את ההבטחות הללו בעבר. כן, אדוני הנשיא לשעבר, אנחנו מאמינים לך - שלחת את הצ'ק בדואר. חבל שהוא מעולם לא הגיע.
כיום, כשגורי שקוע בחובות כבדים, קשה להאמין שלפני קצת יותר משנה, סילביו ברלוסקוני היה המתחרה העיקרי שלו בשוק הפקת והפצת הסרטים באיטליה.
גורי, שירש את עסקי הקולנוע מאביו, צבר במשך השנים מוניטין, פרסים והצלחות בינלאומיות בזכות סרטים כגון "מדיטראנו", "הדוור" ו"החיים יפים". אבל החיים כבר לא כל כך יפים, לפחות לא אלו של גורי או של אוהדיה המעונים של פיורנטינה.
המפיק איבד את כל רכושו, וכל מה שנותר לו הוא להגיע לשימועים בנוגע לפשיטת הרגל ולהמתין לחקירות פליליות שמצפות לו.
במקום למכור את פיורנטינה, נשאר גורי נאמן למילתו ולקח עימו את הקבוצה לתהום, כשאיש אינו מצליח להבין את מניעיו.
בסופו של דבר, מותה של פיורנטינה התקבל באנחת רווחה אחרי מחלה ארוכה וסדרה של נסיונות הצלה חסרי סיכוי, שרק הוסיפו לסבלם של אנשי פירנצה.
מעבר לכך, הדרך היחידה שבה יכול לעיתים הנשא להפטר מהטפיל היא מוות.
פחות מ-24 שעות אחרי שה"מפלצת מפירנצה" הבטיחה לאוהדים להציל את המועדון בעזרת מכירת בית קולנוע גדול ברומא, נסתם הגולל על פיורנטינה, בשל גירעון של 22 מיליון דולר.
העלילה הייתה כל כך מפותלת, עד שהיא הייתה יכולה להתאים לאחד מסרטיו, אבל לסרט הזה לא היה סוף טוב: האב החורג עינה באיטיות את הגיבורה, עד שזו מצאה לבסוף את מותה.
הקשר הפשיסטי:
הצרות החלו בשנת 2000: שמועות עקשניות טענו כי שחקני הקבוצה לא קיבלו את משכורתם בקביעות, ומכירתם של פרנצ'סקו טולדו ושל רוי קושטה, שנה אחרי עזיבתו של גבריאל בטיסטוטה, איששה את החשדות בדבר עומק המשבר.
עד מהרה דמותו של צ'קי גורי כבר לא נראתה במרכז תא הכבוד במשחקי הבית של הקבוצה, בגלל מבול הקללות שהוטח לעברו מכל פינה באיצטדיון 'ארטמיו פרנקי'.
נשיא פיורנטינה, סנטור לשעבר, נכלא בין קירות ביתו המפואר ברומא והיה נמצא תחת שמירה של שומר חמוש 24 שעות ביממה.
גאטנו לודה, אחד ממנהיגי יציע האוהדים השרופים של הקבוצה, ה"קורבה פיסולה", סיכם את הכעס בקרב האוהדים ואת הייסורים שמהם סבלו בשל התמוטטות מועדונם האהוב: "צ'קי גורי יודע שלא ניתן לו את העונג, ולא נזיל אפילו דמעה בודדה, אבל הוא גם יודע שלעולם לא יוכל לחזור לפירנצה, אפילו לא כדי להניח פרח על קברה של אימו".
עם זאת, על אף שדומה כי הכעס של האוהדים לא יודע גבולות, הוא גם מנותב לאפיקים מעשיים יותר, המהווים הוכחה לכוחה של מסורת הכדורגל בעיר.
המרקיז לואיג'י רידולפי, מייסד פיורנטינה והאיש ששימש כנשיא המועדון הראשון ב-1926, ודאי מתהפך בקברו.
רידולפי שם את הספורט בפירנצה בראש מעייניו ואף ייסד את הקבוצה במטרה לשים את העיר על מפת הסירייה A.
כמנהיג המקומי של המפלגה הפשיסטית, הוא היה בעמדה שאפשרה לו להצליח במשימה.
לפי רידולפי, לפירנצה חייבת להיות קבוצה בליגה הראשונה, והמורשת שלו מהדהדת בקול חד וברור גם אחרי 76 שנה.
אבל את תפקיד האיש החזק ממלא הפעם לא מנהיג פשיסטי אלא ראש העיר המכהן, לאונרדו דומניסי, כך שחזרתה של העיר לצמרת עלולה לקחת הרבה יותר זמן.
עם זאת, מותה של פיורנטינה היה צפוי, והעבודה על תוכניות השיקום החלה זה מכבר.
מעט אחרי שנאסר על פיורנטינה לשחק בסירייה B בשל הקשיים הכספיים - צעד שבפועל הביא לחיסולה של הקבוצה - קמה מהקבר "פיורנטינה 1926 פלורנטיה".
הקבוצה החדשה הוקמה ע"י קבוצת ניהול בראשות דומניסי, שנחוש בדעתו לשמור על זיקה בין העיר לקבוצה, תוך הקצאת חלק קטן ממניותיה לאוהדים.
חזרתו של המועדון בכסות חדשה אישרה את דבריו של סטפנו סרטוני, מנהיג אחד מארגוני האוהדים הבולטים ביותר ב'קורבה פיסולה': "אנחנו אמנם זועמים בעקבות ההתרחשויות האחרונות, אבל הם לא יכולים לחסל את פיורנטינה, משום שזה יהיה כמו לחסל את פירנצה כולה".
הקריסה והכתם:
כשאנג'לו די ליביו ונונו גומש שמעו את החדשות המרות על פטירתו של המועדון, הופיעה בעיניהם לחלוחית.
החלוץ הפורטוגזי נשאל אם ברצונו להעביר מסר לצ'קי גורי, וזו הייתה תשובתו: "מסר לצ'קי גורי? הוא לא ראוי לכך, אין לי מה לומר לו. הוא השתין על העיר, על הקבוצה ועל השחקנים במשך תקופה ארוכה מידי".
גם ג'יאנקארלו אנטוניוני, קשר העבר האגדי של הקבוצה, התקשה להאמין כי הוא מתבקש להגיב על מותה של קבוצתו האהובה: "זה כאילו שפירנצה תיאלץ לוותר על אחת מהכנסיות העתיקות שהפכו לסמליה".
על אף שלפי הדעה הרווחת האשם היחידי בקריסתה של הקבוצה הוא גורי, טוען אחד מקודמיו של אנטוניוני בגופייה מס' 10, ג'יאנקארלו דה סיסטי, כי האשמה היא קולקטיבית: "זהו יום שחור, אבל איש מאיתנו לא עשה מספיק. המצב החמור של הקבוצה דרש התארגנות קולקטיבית של כולנו".
במידה מסוימת, דה סיסטי צודק. לפחות חלק מהאשמה רובץ על כתפייה של של האומה כולה, שלא נקפה אצבע בזמן שאחת מהקבוצות הבולטות ביותר של הספורט הלאומי שלה - הכדורגל - גוועה לאיטה.
השורשים העתיקים ביותר של הכדורגל האיטלקי נמצאים בפירנצה.
הסימפטיה לקבוצה ברחבי איטליה בעקבות הארועים הייתה אמנם חזקה, אבל לעתים היא נשמעה מזוייפת ומאולצת.
רק עכשיו, אחרי שגורלה של פיורנטינה כבר נחרץ, מתחילים רבים להפנים כי סגירתה של קבוצה שזכתה פעמיים בתואר אליפות סירייה A, וניצחה 3 עונות לפני הנפילה במסגרת ליגת האלופות הן את ארסנל והן את מנצ'סטר יונייטד, היא בבחינת כתם על כל הכדורגל האיטלקי.
נשיא רומא, פראנקו סנסי, הוביל את הקריאות לסיוע לעיר הפצועה: "אני רותח מזעם. אנחנו חייבים לעשות משהו כדי שלפירנצה יהיה ייצוג בליגה המקצוענית", אלא שאף אחד לא יודע מהו אותו "משהו".
אפילו אדריאנו גליאני, נשיא הסירייה A, סגן נשיא מילאן ויד ימינו של ברלוסקוני, הזיל מעט דמעות תנין.
"ליגה בלי פיורנטינה תהיה הרבה יותר ענייה, מכל הבחינות", אמר.
מצד שני, גליאני לא ממש יודע עוני מהו, והאמירה שלו לא הייתה חפה מאירוניה, לאור העובדה שממש באותו שבוע החתימה מילאן את ריבאלדו היקר.
מהלכים כגון אלו דירדרו את המצב הכלכלי בכדורגל האיטלקי, ותרמו רבות לפטירתן של פיורנטינה ושל קבוצות אחרות.
הקבוצות הגדולות קונות שחקני רכש יקרים שהן לא ממש צריכות וממשיכות לבזבז כספים על ימין ועל שמאל, בזמן שהקבוצות הקטנות יותר נאלצות להשתתף במרוץ הרכש כדי לשרוד.
התוצאה הבלתי נמנעת היא קריסה כלכלית.
הסרטן הולך הביתה:
הכסף, הניסיון ורוח הנעורים אמורים להיות מרכיבים מרכזיים בדרך הארוכה של פיורנטינה חזרה ממעמקי ליגת סירייה C2 לסירייה A הנכספת.
הצעד הראשון של דומניסי, עם מינויו לנשיא המועדון החדש, היה לבקש מאנשי עסקים מקומיים לסייע לקבוצה.
לא מפתיע אפוא לגלות כי הבעלים החדשים של הקבוצה הוא דייגו דלה ואלה, יצרן נעליים מקומי ששילם 7.5 מיליון יורו תמורת 81 אחוז ממניות הקבוצה.
קשה להאמין, אבל לפי השמועות, גם צ'קי גורי בכבודו ובעצמו, שמצבו הכלכלי השתפר לאחרונה במעט בעקבות מכירת אולמות משחקים ברומא, הביע עניין ברכישת הקבוצה.
בהתחשב בתוכן המכתב שתלו אוהדי הקבוצה על דלת המשרדים של איי.סי פיורנטינה, ההחלטה שקיבל דומניסי לדחות את ההצעה הייתה קלה במיוחד. "ויטוריו, היית הסרטן של פיורנטינה", נכתב על הדלת. "אכלת אותה מבפנים".
המהלך הראשון והמשמעותי ביותר של דלה ואלה לקראת יישום התוכנית לחזור לקדמת הבמה היה השתלטות על מחלקת הנוער המשובחת של איי.סי פיורנטינה.
בכלל, ההחלטות הראשונות של דלה ואלה נראו נבונות.
כמו הנשיא הראשון של הקבוצה, רידולפי, הוא ניסה לאחד את העיר סביב הקבוצה.
שוער העבר, ג'ובאני גאלי, מונה ליד ימינו ולאחראי על הצד המקצועי, והחתמתו של שחקן העבר הבינלאומי פייטרו ויירקובוד לתפקיד המאמן, העידה על יכולת השכנוע וההבטחה שגלומה בדלה ואלה.
השאפתנות של דלה ואלה כבשה את ליבם של אוהדי פיורנטינה, שגילו התלהבות נוכח לידתה מחדש של הקבוצה.
15 אלף מהם, מספר חסר תקדים בליגה הרביעית, תירגמו את התמיכה לרכישת מנויים עונתיים.
אלה שנטשו את הקבוצה בימי צ'קי גורי חזרו באלפיהם, והם כבר סימנו את ה-3 באוגוסט כ"יום העצמאות" החדש של פיורנטינה.
בתמורה לאהבתם, היו לאוהדים רק שתי בקשות צנועות: ש"פיורנטינה 1926 פלורנטיה" תמשיך לשחק בצבע המסורתי שלה, ויולה (סגול), ושהמועדון ישמור על הסמל שלו.
עוף החול יכול לקום לתחייה ולהתעופף שנית, ויטוריו צ'קי גורי יכול להתנצל על חטאיו, וחשוב מכל, לואיג'י רידולפי יכול לנוח על משכבו בשלום. היורשים שלו יחזירו את פירנצה למפה.
יובנטוס השנואה:
המשחק בין יובנטוס לפיורנטינה הוא משחק קלאסי של הכדורגל האיטלקי בגלל היריבות בין שני המועדונים.
מספיק להזכיר את השם 'רוברטו באג'יו' בקרב אוהדי פיורנטינה, ומיד הזעם בקרב אוהדי הויולה עולה מדרגה.
מכירתו של האליל באג'יו ב-19 מיליון דולר גרמה לשנאה ותיעוב רב מצד אוהדי הויולה כלפי 'יובה' השנואה, שנאה שנמשכת עד היום.
השנאה רבת השנים החלה בעונת 1981/82, עונה בה זכתה באליפות יובה.
הפרט המעניין בסיפור הוא שער חוקי למהדרין של פיורנטינה שנפסל מול קליירי במשחק שנעל את העונה.
במשחק המקביל בעיטת עונשין מפוקפקת לזכותה של יובה שלחה את אוהדיה לחגיגות בטורינו, ואת אוהדי הויולה אבלים וחפויי ראש אל נקודת המסתור הקרובה ביותר.
השנאה כלפי יובה והממסד שתמך בה עלתה מדרגה נוספת בשנת 1990 עת עלתה פיורנטינה לגמר גביע אופ'א נגד... יובה.
הגמר נערך בשיטת בית וחוץ.
בצעד אנטי ספורטיבי החליטה אופ'א שאיצטדיון 'ארטמיו פרנקי' שבפירנצה לא כשיר לארח את הגמר ושלחה את הויולה לארח את משחקה הביתי בעיר 'אבלינו', עיר שבה אוהדי יובה לא בדיוק נטע זר בה.
ההפסד בסיכום שני המשחקים רק החריף את השנאה ליובה.
אוהדי פיורנטינה שמצאו הקשר בין הממסד האיטלקי ליובה השנואה ואת אהדתו לה, פיתחו שנאה כלפיו שהתבטאה בין היתר בצורך שלא להזדהות עם זכייתה של איטליה במונדיאל 2006, והביעו זאת בשלט שנשא את המשפט הפרובוקטיבי "אני לא אלוף עולם!".
"הנקמה עוד תגיע, יובה", זה רק עניין של זמן....
כך יעשה ליריבה השנואה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה